ולכינסקי נ' עזבון המנוחה זוערה סאלם ז"ל ואח'

פסק דין

זוהי תביעה שבה עותר התובע לפינוים של הנתבעים ממקרקעין שמוחכרים לו בטענה שלנתבעים אין זכות להחזיק במקרקעין.

הרקע העובדתי

הקרן הקיימת לישראל הינה בעלת מקרקעין בתחומיה של מועצה מקומית פרדס חנה – כרכור, הידועים כגוש 10098 חלקות 8 ו-31 וכגוש 10099 חלקות 7, 8, 9, 10, 46, ששטחם 10.408 דונם (להלן: "המקרקעין"). ביום 16.11.1977 נחתם חוזה חכירה, שלפיו החכיר מינהל מקרקעי ישראל את המקרקעין לתובע למשך 49 שנים, החל מיום 1.9.1968 ועד יום 31.8.2017 (להלן: "חוזה החכירה").

בעת החתימה על חוזה החכירה החזיקה משפחת הנתבעים בחלק מן המקרקעין. בהתייחס לכך נקבע בסעיף 28 לחוזה החכירה:

"הואיל וידוע למוכר (צ"ל "לחוכר" – מ.צ.) שבחלק ממגרש מס' 45 הכלול במוחכר קיים מבנה שבידי המחזיקים בזכות או שלא בזכות מתחייב החוכר לפנות על חשבונו הוא בלבד את המחזיקים במבנה זה מס' 45 ללא כל זכות לדרוש מהמחכיר הוצאות הפינוי או כל הוצאות אחרות הקשורות בכך".

בשנת 1995 הגיש התובע נגד אמם של נתבעים מס' 2-5 (להלן: "הנתבעים"), זוהרה (זוערה) אשבל (סאלם) ז"ל (להלן: "המנוחה"), תובענה לפינוי ולסילוק יד מן המקרקעין בבית משפט השלום בחדרה (ת.א. 1131/95) (להלן: "התביעה הראשונה"). אביהם של הנתבעים, יחיא (סאלם) אשבל ז"ל (להלן: "המנוח"), נפטר זה מכבר. בפסק דינו קבע בית המשפט (השופט מנהיים) כי מן הראיות שהובאו בפניו עולה כי בשנת 1950 או 1951 עלו המנוחים עם ילדיהם ארצה, ושוכנו במבנה ששימש לפני קום המדינה כחלק מבסיס של הצבא הבריטי. בשנות השישים הוצעו להם פתרונות דיור חלופיים, ואולם המנוחים סרבו לכל ההצעות ונותרו לגור במקום, שנמצא בתחומי המקרקעין שהוחכרו לתובע. בית המשפט דחה את התביעה בקובעו:

"אני סבור שהוכח כנדרש שהנתבעת זכאית למעמד של בעלת רישיון ("בר רשות") להחזיק במקרקעין בהם היא מחזיקה בפועל, וכי בנסיבות העניין אין זה צודק להתיר לתובע לבטל את הרישיון כלל, כל עוד הנתבעת בחיים וממשיכה לגור בפועל במקום".

בית המשפט קבע כי אינו מכריע בשאלה אם לבנה של המנוחה, שחזר להתגורר עימה טרם הגשת התביעה, מעמד בנכס:

"שאלה אחרת היא מהו מעמדו של אותו בן בנכס, והאם ניתן לפנותו היום ו/או ניתן יהיה לפנותו לאחר שהנתבעת תעזוב את המקום מרצונה או לאחר אחרית ימיה. על שאלה זו אין מקום להשיב כאן, כאשר אותו בן לא היה נתבע וכאשר שאלות אלה כלל לא הועלו כחלק מהפלוגתאות הצריכות הכרעה ובעלי הדבר, ובמיוחד אותו בן, לא קיבלו את יומם לטעון בעניינים אלה".

ביום 7.4.09 נפטרה המנוחה. לאחר פטירתה הוגשה תביעה זו לפינוים של הנתבעים מן המקרקעין.

דיון והכרעה

המחלוקת המרכזית בין הצדדים נסובה סביב זכויותיהם של הנתבעים במקרקעין. בעוד שהתובע גורס כי לנתבעים אין זכויות במקרקעין, והם בגדר פולשים למקרקעין של הציבור, הנתבעים טוענים כי ניתנה להם רשות בלתי הדירה להתגורר במקרקעין כל ימי חייהם. לחילופין טוענים הנתבעים כי אף אם הרשות שניתנה להם הינה רשות שניתן לבטלה, מטעמי צדק ויושר אין מקום לבטלה ולהורות על פינוים מן המקרקעין המוחזקים על ידיהם כל ימי חייהם.

טרם אבחן את השאלה המרכזית בהליך זה, היא השאלה אם לנתבעים זכויות במקרקעין, אדרש לטענות שהועלו בנוגע לזכויותיו של התובע במקרקעין.

זכויותיו של התובע במקרקעין

הנתבעים טוענים כי זכויות התובע אינן רשומות במרשם המקרקעין "ועל בית המשפט הנכבד להתייחס לכך בהתאם" (סעיף 28 לסיכומיהם). זכויותיו של התובע אכן אינן רשומות בפנקסי המקרקעין, אלא שלא מצאתי כי לעובדה זו משמעות בהליך זה. בעליהם של המקרקעין, הקרן הקיימת לישראל, אינם חולקים על זכויותיו של התובע במקרקעין. העדה חנה זיו ממינהל מקרקעי ישראל (להלן: "זיו") מסרה בתעודת עובד ציבור (ת/2), כי "החכירה לא רשומה בלשכת רישום המקרקעין הואיל וטרם נרשמה פרצלציה" (סעיף 7 לת/2, וראה גם חקירתה הנגדית שבה הסבירה כי לא ניתן לרשום את הזכויות במרשם המקרקעין – עמ' 17 שו' 14-15).

לפיכך לא מצאתי כי לצורך הליך זה יש משמעות לאי רישום זכויותיו של התובע, מה גם שהנתבעים עצמם לא הצביעו על משמעות כלשהי, אלא הסתפקו בטיעון סתמי כי יש "להתייחס לכך בהתאם".

טענה נוספת שהעלו הנתבעים בנוגע לזכויותיו של התובע במקרקעין הינה כי התובע עסק ביעוץ מס וניהל מפעל למכונות חקלאיות בעת החתימה על חוזה החכירה, ועל כן לא עמד בתנאים להקצאת הקרקע מטעם המדינה כמפורט במסמכים נ/6 ונ/7. מדובר לטענת הנתבעים בהטעיה של המדינה בקבלת המקרקעין לפני שלושים שנה, אשר לגישתם יש להתייחס אליה בחומרה, הואיל והתובע תובע בהליך זה את זכויותיו על בסיס אותה אי חוקיות (סעיף 40 לסיכומי הנתבעים). דא עקא כי לא מצאתי כי גם טענה זו רלבנטית להליך זה. אף בהנחה שהתובע הטעה את המדינה בעת החתימה על חוזה החכירה, הרי כל עוד לא בוטל החוזה על ידי מינהל מקרקעי ישראל הוא עומד בתוקפו, ולתובע עומדות זכויותיו מכוחו.

זכויותיהם של הנתבעים במקרקעין

הנתבעים טוענים כי זכויותיהם כ"בר רשות" במקרקעין מבוססות על כל אחד משני מקורות נפרדים ועצמאיים: האחד – רישיון שהוענק להם על ידי המדינה באמצעות הסוכנות היהודית; השני – רישיון שהעניק להם התובע, אשר ידע במהלך השנים על ישיבתם במקום ועד למועד הגשתה של התביעה הראשונה לא נקט בכל הליך לפינוים. ואילו התובע טוען, כי להבדיל מהוריהם של הנתבעים, שלגביהם נקבע בפסק הדין בתביעה הראשונה כי מעמדם הוא של "בר רשות" במקרקעין, הנתבעים אינם בעלי זכות כזו אלא פולשים למקרקעין.